בתי המשפט לענייני משפחה בישראל מצויים בתהליך עמוק של התמודדות עם תופעות חדשות וישנות גם יחד, אשר עולות מתוך מערכת היחסים הזוגית מנפצות את ההבחנות הקלאסיות העתיקות שבין תחום הנזיקין לבין תחום דיני המשפחה. אחת התופעות הבולטות והכואבות ביותר, שזוכה בעשור האחרון להכרה הולכת ומתרחבת בפסיקה, היא האלימות הכלכלית במהלך חיי הנישואין והשלכותיה בעת גירושין. מדובר בצורת פגיעה שיטתית, מתמשכת ולעיתים סמויה, אשר מתקיימת במסגרת חיי הנישואין, ואינה מתבטאת באלימות פיזית או מילולית ישירה, אלא בשליטה מוחלטת של צד אחד במשאבים הכלכליים של התא המשפחתי, תוך הפעלת מנגנוני השפלה, הדרה, איום ותלות.
בתי המשפט אינם מתייחסים עוד לאלימות כלכלית כתופעה שולית או כאירוע נלווה, אלא רואים בה עילה עצמאית לגירושין, ולעיתים אף עילה להגשת תביעת נזיקין נפרדת בגין פגיעה חמורה בזכויות יסוד, בכבוד האדם ובחירות האישית. מדובר במהלך משפטי חשוב, אשר משקף את התפתחות הדוקטרינה האזרחית בתוך דיני המשפחה, ואת ההכרה בכך שהפגיעה הכלכלית בתוך הקשר הזוגי עשויה להיחשב כעוולה המזכה בפיצוי, ללא קשר ישיר לשאלה אם נתקיים אלמנט של אלימות פיזית. בתי המשפט מציינים במפורש כי חיי נישואין אינם מתירים לאף צד להפעיל שליטה חד צדדית או להחזיק את בן הזוג במצב של עוני, חוסר אונים או תלות מוחלטת.
הפסיקה העדכנית קובעת כי אלימות כלכלית מתבטאת במניעת גישה למידע פיננסי, החזקת נכסים על שם צד אחד בלבד תוך הסתרתם, מניעת אפשרות להשתמש בכספים המשותפים לצרכים בסיסיים, כפיית תלות כלכלית ממושכת, איסור על יציאה לעבודה, או החזקה של כל כרטיסי האשראי והחשבונות תוך שלילת כל אפשרות לתכנון עצמאי. במקרים קיצוניים, נבחנה גם השפלה שנגרמה לבן הזוג בעקבות הצורך להתחנן בכל פעם מחדש לתשלום מזדמן, או לנהל חיים של חוסר ודאות קיומית, חרף הכנסה משפחתית מספקת. ההכרה המשפטית באלימות כלכלית מאפשרת לבית המשפט להורות על סעדים רחבים, לרבות פיצוי כספי, סעד זמני, או קביעה של מועד פירוד מוקדם.
בתי המשפט מציינים כי כאשר הוכחה התנהלות כלכלית כוחנית שיטתית, ניתן לראות בה כהפרה חמורה של חובות הנובעות מברית הנישואין, ובמקרים מסוימים כעילה שבדין המצדיקה גירושין גם אם אין הסכמה של הצד השני. בנוסף לכך, תביעות נזיקין אזרחיות הוגשו ונוהלו במסגרת בתי המשפט לענייני משפחה בגין התעמרות כלכלית, ונדונו כחלק מן ההליך הכולל של סיום הקשר. התוצאה היא חידוד הגבול שבין יחסים משפחתיים לבין זכויות משפטיות אישיות, והכרה בכך שהמסגרת הזוגית אינה מקנה רישיון לפגוע, לשלוט או לדכא צד אחד מטעמים של כוח כלכלי גרידא.
"אלימות כלכלית" בפסיקה ובספרות המשפטית
ההגדרה המשפטית של אלימות כלכלית בישראל אינה מעוגנת עדיין בחוק באופן מפורש, אך הפסיקה הכירה בה בהדרגה כקטגוריה ברורה ועצמאית של פגיעה בזכויות בן/ת הזוג, הניתנת להוכחה ראייתית ולהתייחסות שיפוטית. מדובר בהתנהלות מכוונת ומתמשכת אשר נועדה לשלוט בצד השני באמצעים כלכליים, ולשלול ממנו עצמאות, נגישות למשאבים, או אפשרות בסיסית להתנהלות שווה בתוך התא המשפחתי. בתי המשפט לענייני משפחה קובעים כי גם כאשר לא מתקיימת אלימות פיזית או מילולית ישירה, אך מוכחת התנהלות של הדרת מידע, שליטה על הכנסות, קביעת תקציבים חד צדדיים והטלת פחד כלכלי קבוע – ניתן לקבוע שהתרחשה פגיעה קשה בשוויון ההורי והזוגי.
בפסיקה הובהר כי אלימות כלכלית היא תופעה אשר אינה ניכרת תמיד לעין, ולעיתים מתקיימת מתחת לפני השטח לאורך תקופה ארוכה, תוך יצירת דפוס של תלות מוחלטת ופגיעה מתמשכת בתחושת הערך העצמי של הנפגע או הנפגעת. התנהלות זו יכולה לכלול גם הפעלת מניפולציות רגשיות כמו אשמה, זלזול והקטנה ביחס ליכולתו של הצד הנפגע לנהל כלכלית את עצמו, או את ילדיו. כאשר אדם נדרש לבקש רשות על כל הוצאה, או שאינו יודע כלל מה גובה ההכנסות של בן זוגו, מהן ההוצאות, מה מצב החשבון ומה הזכויות הפנסיוניות, הרי שמדובר בליקוי מהותי בניהול חיים משותפים, אשר חוצה את גבול הסביר ומהווה הפרה של חובת תום הלב שבין בני זוג.
במקרים מסוימים נקבע בפסיקה כי בן זוג שנהג באלימות כלכלית ממושכת לא רק שהפר את חובתו כבן זוג, אלא גם גרם לנזק נפשי מוכח, והובא לכך חוות דעת מקצועית פסיכיאטרית. נזקים אלה הוכרו כעילת תביעה נזיקית עצמאית, ללא תלות בהליך הגירושין עצמו. עילות אלו כוללות את העוולה של רשלנות, פגיעה בפרטיות, ולעיתים אף גרימת עוולה של התעמרות בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, על דרך ההיקש, כאשר מתקיים דפוס של השפלה ושליטה המשפיע על כל תחומי חייו של בן הזוג התלוי. אין מדובר עוד בתיאור סובייקטיבי של תחושות, אלא בנתונים אובייקטיביים, שנבדקים בכלים ראייתיים, ומוכרעים במשקל שיפוטי.
בתי המשפט מזהים כיום אלימות כלכלית גם כאשר מדובר באי־שיתוף בן הזוג בקבלת החלטות כלכליות משמעותיות כמו מכירת נכסים, נטילת הלוואות, השקעות כספיות, או רכישת דירות מבלי לעדכן את הצד השני. כאשר בן זוג אחד מחזיק במידע כלכלי באופן בלעדי, ומשתמש בו לצורך שליטה על הצד השני, מדובר בפגיעה חמורה בזכות לקניין, באוטונומיה האישית ובחירות לנהל חיים כלכליים שוויוניים. בתי המשפט אף רואים בהעלמת מידע כלכלי הפרת חובה מהותית, ולעיתים מחייבים את הצד הפוגע בגילוי מידע מלא, שקיפות מידית, ולעיתים אף מחייבים בהוצאות משפט כבדות בשל חוסר תום הלב שנלווה לכך.
מושג האלימות הכלכלית הפך להיות כלי חשוב בידי עורכי דין המייצגים בני זוג נפגעים, ומבקשיהם להוכיח לבית המשפט כי ההתנהלות הכספית שהתקיימה בקשר אינה עוד מחלוקת רגילה, אלא מבנה שיטתי של שליטה ופגיעה בזכויות יסוד. פסקי דין רבים משקפים תפיסה זו, ומכירים בכך שגם הורה שאינו מכה או צועק, אך מונע אמצעים בסיסיים לקיום, מגביל גישה לחשבונות בנק, ואינו משתף בהחלטות הכלכליות, פוגע בילדים עצמם ובזכותם לחיות בסביבה בטוחה רגשית. מכאן, שההכרה באלימות כלכלית נועדה לא רק להגן על הצד הנפגע, אלא גם להבטיח כי הקטינים לא ימצאו את עצמם חיים תחת איום סמוי ומתמשך של חוסר ודאות כלכלית.
אלימות כלכלית כעילה נפרדת לתביעת נזיקין אזרחית בתוך התא הזוגי
המערכת המשפטית בישראל עברה בעשור האחרון תהליך הדרגתי של פתיחת שערי בית המשפט לתביעות נזיקין המוגשות על ידי בני זוג בגין פגיעות שנגרמו במסגרת החיים המשותפים, ובפרט תביעות המתייחסות לדפוסים של אלימות כלכלית מתמשכת. התפתחות זו החלה כאשר בתי המשפט נדרשו לבחון טענות בדבר פגיעה חמורה בזכויות יסוד שנגרמה לא רק על ידי מעשים פיזיים או מילוליים, אלא גם על ידי שליטה כלכלית מוחלטת, ניתוק ממידע פיננסי, מניעת אמצעים בסיסיים וניהול כספים בחשאי. ככל שניתן היה להוכיח קשר סיבתי בין ההתנהלות הכלכלית הפוגענית לבין נזקים רגשיים, כלכליים או בריאותיים, כך גבר הסיכוי להכרה בפגיעה כעוולה המזכה בפיצוי.
בתי המשפט קבעו כי אין כל מניעה עקרונית מלהחיל את עוולת הרשלנות הכללית שבפקודת הנזיקין גם על בני זוג במהלך חיי הנישואין, ובמיוחד כאשר מדובר בהתנהלות שיטתית שבמהותה מפרה את חובת תום הלב, האמון ההדדי והשותפות ההורית והכלכלית הנדרשות בחיים זוגיים. ברוח זו, הוגשו תביעות בגין גרימת נזק נפשי, פגיעה באוטונומיה האישית, עוגמת נפש, ואף אובדן כושר השתכרות שנגרם כתוצאה מהדרה כלכלית. כאשר הובאו בפני בתי המשפט ראיות ברורות לדפוס של החזקה כלכלית רודנית, שיחד עמה נלוותה תחושת השפלה מתמשכת, חרדה קיומית ותלות מוחלטת, לא היססו השופטים לקבוע אחריות אזרחית לפיצוי בגין הנזק.
פסיקות שניתנו בערכאות שונות מצביעות על כך שהכרה זו נועדה לא רק להעניק סעד צדקני בדיעבד, אלא לשמש כלי הרתעתי ומערכתי שנועד להעביר מסר חד משמעי: מסגרת נישואין אינה פוטרת אדם מאחריות אישית כלפי בן זוגו, ואינה מעניקה לו סמכות לנהוג כבעל שליטה מוחלט על חייו הכלכליים של האחר. חובת ההתנהלות ההוגנת בין בני זוג אינה נעלמת בתוך התא הפרטי, והמשפט האזרחי רשאי, ולעיתים אף חייב, להתערב כאשר מתקיים דפוס של פגיעה חוזרת ונשנית בזכותו של אדם לחירות כלכלית, ליציבות רגשית ולחיים בכבוד.
בתיקים רבים הוכחה גם השפעה שלילית ישירה על הילדים, אשר נחשפו לאווירה מתוחה, תסכול מתמיד של ההורה הפגוע, ולעיתים אף צמצום דרמטי באורח חייהם כתוצאה מהתנהלותו הכלכלית של ההורה הפוגע. בתי המשפט התייחסו למקרים אלו כאל פגיעות מערכיות רחבות היקף, אשר מחייבות לא רק פיצוי בגין הנזק הישיר, אלא גם גישה כוללנית הבוחנת את השפעת ההתנהלות הכלכלית על שלמות המשפחה כולה. פסקי הדין הדגישו כי כאשר בן זוג נוקט בהתנהגות כלכלית המגבילה את בן הזוג האחר מהשתתפות בשוק העבודה, מונעת ממנו להתפתח מקצועית, או מכפיפה את קיומו לרצון חד צדדי – מדובר בעוולה אזרחית הפוגעת בזכות האדם לכבוד, קניין ועתיד.
ככל שהפסיקה התפתחה, כך התחדדו הקריטריונים לזיהוי אלימות כלכלית ברמה שתצדיק פיצוי: שיטתיות, שליטה, חוסר שיתוף, הסתרה, הכפפה להחלטות חד צדדיות, והוכחת נזק מוכח או הסתברותי. בתי המשפט בוחנים את מכלול הנסיבות: משך הזמן, ההקשר הכללי של מערכת היחסים, קיומם של ילדים, תלות כלכלית קודמת, והשפעות משניות. כאשר כל אלה מצביעים על דפוס כולל של שליטה והדרה – קמה חובת פיצוי נזיקית, גם ללא צורך בהוכחת כוונה לפגוע. מסר זה מהדהד היטב הן כלפי הציבור הרחב והן כלפי המערכת המשפטית עצמה, המוכנה כיום להתערב גם במקומות שבעבר נחשבו לתחום מוגן של אוטונומיה משפחתית.
השלכות האלימות הכלכלית על תביעות רכושיות, פירוק שיתוף וחלוקת זכויות
אלימות כלכלית, בהיותה דפוס שליטה ארוך טווח המושרש בהתנהלות הפיננסית של בני הזוג במהלך חיי הנישואין, משפיעה באופן ישיר על תביעות רכושיות המתנהלות במסגרת גירושין. כאשר בן זוג מונע מהצד השני גישה לחשבונות, למסמכים, לנכסים, לתוכניות חסכון, לזכויות סוציאליות או לפנסיה, נוצר מצב שבו הצד הנפגע אינו מסוגל להגן על זכויותיו באופן מלא. במקרים כאלה, בתי המשפט לענייני משפחה הכירו בכך שאלימות כלכלית יוצרת עיוות במערכת השיתוף הרכושית, ועשויה להצדיק צעדים שיפוטיים חריגים על מנת להשיב את האיזון שנפגע. צעדים אלו כוללים מתן סעדים זמניים, צווים לגילוי מסמכים מרחיבים, ואף פירוק שיתוף מיידי כאשר מתקיים חשש ממשי להברחת נכסים או להסתרת מידע.
בפסיקה נקבע כי בן זוג אשר שולט בכל הנכסים המשפחתיים, רושם את הנכסים על שמו בלבד, מונע מהצד השני לדעת מהן ההכנסות החודשיות, מסתיר הסכמים או תשלומים, או מקיים פעילות כלכלית מוצנעת תחת זהות אחרת, מפר את חובת השיתוף הרכושית המתחייבת מהחוק. בתי המשפט הבהירו כי חובת השיתוף אינה רק קונסטרוקציה פורמלית אלא עקרון יסוד בדיני המשפחה, שמחייב גילוי הדדי, שקיפות ושוויון. כאשר אחד הצדדים מפר את עיקרון זה לאורך זמן, נשללת ממנו האפשרות לטעון בתום לב ביחס לחלוקת הזכויות, ובית המשפט רשאי להתערב אף מעבר לחלוקה הפורמלית שנקבעה מראש או בהסכם ממון.
במקרים של אלימות כלכלית חמורה, בתי המשפט הכירו גם בזכותו של הצד הנפגע לקבל חלק גדול יותר מהרכוש, או לקבל פיצוי נוסף מעבר לחלקו היחסי, וזאת מתוך מגמה לתקן את העוול שנגרם בשל יחסי הכוחות הבלתי שווים שהתפתחו במהלך החיים המשותפים. לא אחת נקבע כי בן זוג אשר נמנע מלעדכן את הצד השני על רכישת נכסים, או שהסתיר קיומם של חשבונות בנק, יישא בנטל ההוכחה להסביר את מקורם ומיקומם של נכסים אלה. פסיקות אלו מדגישות את עיקרון תום הלב כעקרון מכריע בחלוקת רכוש, תוך הבהרה כי מערכת היחסים הפיננסית בין בני זוג מחייבת הגינות, שוויון וגילוי מלא.
התנהלות כלכלית פוגענית עשויה גם להשליך על מועד איזון המשאבים. בתי המשפט קובעים לעיתים כי כאשר מוכח דפוס של שליטה כלכלית קשה, יש לקבוע את מועד הפירוד לצורך חישוב הרכוש למועד מוקדם יותר מהמקובל, וזאת כדי למנוע מצב שבו בן הזוג הנפגע ממשיך להיפגע מהתנהלות כלכלית רודנית גם לאחר קריסת הקשר. מהלך זה מאפשר לבית המשפט לחתוך את הקשר הכלכלי הרעיל במועד מוקדם, ולמנוע פגיעה נוספת בצד שנשלט באופן מלא. המשמעות היא כי לא רק הרכוש נחלק, אלא גם האחריות להפסדים ולרווחים משתנה בהתאם להתנהלות הכלכלית של כל אחד מהצדדים לאחר הפירוד בפועל.
בנוסף, הפסיקה הרחיבה את הכלים שבאמצעותם ניתן להתמודד עם אלימות כלכלית במסגרת פירוק שיתוף: צווי עיקול, צווים האוסרים דיספוזיציה בנכסים, חיוב בגילוי מסמכים, מינוי כונסים לניהול נכסים משותפים, ואפילו קביעת מנגנוני דיווח שוטף על התנהלות פיננסית עד לסיום ההליך. צעדים אלו נועדו להגן על הצד הפגיע, ולמנוע הישנות של שליטה כלכלית במהלך ההתדיינות המשפטית עצמה. המטרה המרכזית היא להבטיח כי ההליך המשפטי לא ינוצל להעמקת הפערים בין הצדדים, וכי כל צד יוכל לממש את זכויותיו הרכושיות באופן שוויוני ומכובד.
זיהוי מנגנוני השליטה הכלכלית במהלך הקשר והוכחתם בבית המשפט
הוכחת קיומה של אלימות כלכלית בהליך גירושין ובמסגרת תביעות נזיקין מצריכה מן הצד הנפגע תשתית ראייתית סדורה, שתאפשר לבית המשפט לבחון את הדפוסים הכלכליים ששררו לאורך הקשר, את מידת שיתוף הפעולה הכספי, ואת האופן שבו התנהלות זו השפיעה על חירותו, עצמאותו והכבוד הבסיסי של בן הזוג. מאחר שאלימות כלכלית מתקיימת לרוב בחדרי חדרים, הרחק מעיניהם של עדים חיצוניים, ולא תמיד ניתן להצביע על ראיה אחת חותכת, הפסיקה מכירה באפשרות להוכיחה באמצעות מארג של נסיבות, דפוסים חוזרים, ראיות עקיפות, והצהרות סותרות מצד בן הזוג הפוגע.
מנגנוני שליטה כלכלית עשויים ללבוש צורות מגוונות: שליטה מלאה בחשבונות הבנק תוך מניעת גישה לצד השני, רישום נכסים באופן חד צדדי, מניעת ידע אודות נכסים משפחתיים, חסימת בן הזוג מהשתתפות בהוצאות משותפות, כפייה על אופן שימוש בכספים אישיים, או יצירת תלות כלכלית מוחלטת באמצעות הפעלת לחץ רגשי או איומים. גם כאשר ההכנסות המשפחתיות הן משותפות, במקרים שבהם רק אחד מבני הזוג קובע את אופן ההוצאה, מגביל את הגישה לחשבונות, או קובע מה יירכש ולמי – מדובר בדפוס המעיד על מערכת של יחסי כוחות שאינה שוויונית.
אחת הדרכים העיקריות להוכחת אלימות כלכלית היא באמצעות תיעוד שיטתי של התנהלות כספית לאורך זמן. מסמכים בנקאיים, תכתובות, הקלטות, תלושי שכר, הסכמים פרטיים, הודעות טלפוניות והעתקים של חוזים או פעולות בנקאיות יכולים לשמש כלי משמעותי לצורך יצירת תמונה מקיפה. כאשר ניתן להצביע על כך שבן הזוג הפוגע ביצע פעולות כלכליות משמעותיות ללא ידיעת הצד השני, או כאשר נדרש אישורו לכל פעולה בסיסית מצד בן הזוג התלוי, הדבר מעיד על מנגנון שליטה חודרני. ראיה עקיפה אחת אינה תמיד מספיקה, אך שילוב של מספר ראיות כאלו יוצר רושם ממשי בבית המשפט.
בנוסף, קיימת אפשרות להציג חוות דעת של מומחים בתחום הכלכלה, הנהלת חשבונות או רואי חשבון אשר יוכלו לנתח את התנהלות המשפחה מבחינה כלכלית ולהצביע על פערים בלתי מוסברים, אי־שקיפות בניהול ההכנסות, או פערים בין רמת החיים המוצהרת לבין המציאות הכלכלית. לעיתים אף מוגשות חוות דעת פסיכולוגיות או פסיכיאטריות המעידות על ההשלכות הנפשיות שנגרמו לבן הזוג כתוצאה מהשפלה מתמשכת, פחד כלכלי, או תלות מוחלטת במי שמחזיק באמצעים הכלכליים. חוות דעת אלו אינן רק ראיה לתביעת נזיקין אלא גם חיזוק לתביעה הרכושית או לגירושין עצמם.
במסגרת ההליך השיפוטי, רשאי בית המשפט להפעיל סמכויות גילוי רחבות, ובכלל זה לדרוש גילוי מסמכים, לעיין בדו"חות, לזמן עדים, ואף למנות מומחים מטעמו. הצד הנפגע אינו נדרש להוכיח את כל רכיבי הפגיעה על דרך השלילה, אלא להציג תשתית ראייתית מספקת שתעביר את נטל ההוכחה לצד השני. כאשר ניכר כי בן הזוג הפוגע מחזיק במידע הכלכלי הבלעדי ומסרב לחשוף אותו, חזקה כי הסתרת המידע פועלת לרעתו. חזקות שיפוטיות אלו הן כלי חשוב להכרה בפגיעה כלכלית, בפרט כאשר בן הזוג הנפגע לא היה שותף למסמכים או להסכמים שנחתמו לאורך השנים.
התמודדות עם אלימות כלכלית כלפי נשים בגירושין: נתונים, מגמות וסעדים
האלימות הכלכלית כלפי נשים במסגרת קשר נישואין, ובעיקר במצבים של גירושין או לקראתם, נחשבת בישראל לתופעה רחבת היקף, בעלת השלכות משפטיות, חברתיות ונפשיות עמוקות. נשים רבות מצויות במערכת זוגית שבה מתקיימת חלוקת תפקידים מסורתית, במסגרתה הצד הגברי שולט במשאבים הכלכליים, מנהל את חשבונות הבנק, מחזיק בבעלות על הנכסים, ולעיתים אף קובע לבדו את מדיניות ההוצאה והחיסכון. במצבים אלו, כאשר מתחיל הליך פרידה או מתגבש סכסוך משפחתי, גוברת הנטייה להשתמש בכוח הכלכלי ככלי לשליטה, ענישה, או כפייה רגשית. בתי המשפט מכירים בתופעה זו, ורואים בה פגיעה מתמשכת בזכות לשוויון, לחירות, ולחיים בכבוד.
נתונים שנאספו על ידי גופים מקצועיים הפועלים בתחום המשפחה מצביעים על כך שנשים רבות המגיעות להליכי גירושין מציינות כי הוגבלו כלכלית על ידי בן זוגן במשך שנים ארוכות, תוך שהוסתר מהן מידע כלכלי, נמנעה מהן האפשרות לעבוד, או שההכנסות שלהן נשלטו באופן מוחלט על ידי בן הזוג. רבות מהן מדווחות כי לא ידעו כלל על קיומם של חשבונות בנק נוספים, רכוש לא מוצהר, או זכויות שנצברו במהלך החיים המשותפים. במצבים כאלה, קשה לנשים לגייס משאבים לצורך התמודדות משפטית, לשכור ייצוג, או אפילו לכלכל את חיי היום־יום שלהן ושל ילדיהן עם פתיחת ההליך.
בתי המשפט, בתגובה לתופעה זו, החלו לפתח גישה פרו־אקטיבית אשר במסגרתה ניתנים סעדים זמניים כבר בשלב מקדמי של ההליך. סעדים אלו כוללים צווים למניעת הברחת נכסים, צווים לגילוי מסמכים מיידיים, מינוי כונסים לניהול נכסים משותפים, והקצאת משאבים מיידיים לטובת מחיית האישה וילדיה. במקרים חמורים, בהם הוכחה שליטה כלכלית רודנית שיצרה תלות מוחלטת, נקבעו פסקי דין המקנים לאישה אחוזים גבוהים יותר ברכוש, פיצויים בגין עוולה נזיקית, או קביעה של מועד איזון מוקדם אשר מונע צבירת חובות או נזק נוסף לאחר הקרע הממשי בקשר.
המגמה השיפוטית הרווחת מדגישה כי הגנה על נשים הסובלות מאלימות כלכלית אינה רק שאלה של צדק אישי, אלא עניין חברתי מהותי שיש לו משקל בשמירה על יציבות המשפחה, מניעת הידרדרות למצוקה כלכלית לאחר גירושין, וצמצום התלות הכלכלית שמובילה לעיתים לוויתורים כואבים בהליכי המשא ומתן. פסקי דין קובעים כי אישה אשר לא ניהלה את ענייניה הכלכליים בשל הפחד מבן זוגה, או בשל השליטה שהופעלה עליה, אינה נחשבת למי שוויתרה על זכויותיה, וכי יש לפצותה על בסיס עקרונות של השבת שוויון, הכרה בפגיעה, ויישום תקנת הציבור.
לצד ההגנה השיפוטית, חשוב לציין גם את המענה המוסדי המתהווה לטובת נשים המתמודדות עם שליטה כלכלית. גופים כמו שירותי הרווחה, עמותות לייעוץ משפטי, ויחידות הסיוע של בתי המשפט מעניקים ליווי פרטני לנשים המתמודדות עם שליטה כלכלית קשה. תמיכה זו כוללת הכוונה משפטית, ליווי פסיכולוגי, עזרה בהגשת בקשות לצווים מיידיים, וסיוע בהכנת תשתית ראייתית אשר תאפשר לבית המשפט לזהות את הדפוס הפוגעני ולפעול לתיקונו. המערכת המשפטית רואה כיום בתמיכה זו חלק בלתי נפרד מן האחריות הציבורית להגנה על זכויות בסיסיות בתוך מסגרת הגירושין.
הכרה באלימות כלכלית במסגרת הדין הדתי ובתי הדין הרבניים
בתי הדין הרבניים בישראל, הפועלים מכוח חוק שיפוט בתי דין רבניים, דנים בענייני נישואין וגירושין של יהודים לפי דין תורה, ומקנים תוקף מחייב להוראות ההלכה היהודית בנוגע לקיום הקשר הזוגי ופירוקו. למרות אופיים הדתי של הדיינים, ולמרות שהדיון מתמקד בהיבטים הלכתיים בעיקרם, ניתן להבחין במגמה גוברת של פתיחות ביחס להכרה בפגיעות שאינן פיזיות מובהקות, ובפרט בפגיעות כלכליות חמורות בתוך הנישואין. מגמה זו ניכרת הן בפסקי דין רשמיים והן בפרקטיקה הנהוגה בדיונים, שבהם נשים מציגות טענות על שליטה כלכלית קיצונית, מניעת גישה למשאבים, והעמדת תנאים כלכליים בלתי אנושיים כתנאי להמשך החיים המשותפים.
בתי הדין אינם מכנים את התופעה במונח המשפטי "אלימות כלכלית", אך מכירים בפועל בדפוסים הכלולים בה, ורואים בהם עילה להתערבות הלכתית ולעיתים אף עילה לחיוב בגט. טענות של נשים על כך שבן זוגן מונע מהן גישה לחשבון בנק, מסרב לתת להן כספים למחיה, חוסם כל גישה לנכסים או ממיר רכוש משותף לשימושו האישי בלבד, נבחנות ברצינות על ידי הדיינים. כאשר מתברר כי נוצרה מציאות של השפלה כלכלית, דלות כפויה או כפייה כלכלית תחת איום, רואים בכך בתי הדין משום "חיים שאין להם חיים", ולעיתים גם עילה לכפיית גט מחמת "מאיס עלי" במובנו הרחב.
בתי הדין אף בוחנים לעיתים את התנהלות הבעל בהיבטים של "עובֵר על דת משה ויהודית", דהיינו התנהגות שיש בה הפרת חובות יסוד של בן הזוג על פי ההלכה. כאשר נבחן המקרה דרך פריזמה הלכתית זו, ניתן לקבוע שהבעל שהביא את האישה למצב של חוסר ביטחון כלכלי מוחלט, סירב לפרנס, העלים הכנסות, או התנהל באופן שמנע ממנה עצמאות מינימלית – פעל בניגוד לחובותיו כאיש כלפי אשתו. תוצאה זו אינה נובעת מגישה אזרחית גרידא אלא מהבנה הלכתית לפיה חובות המזון, השותפות והכבוד בין איש לאשתו נוגעים גם להיבטים כלכליים מהותיים, ואינם מסתפקים במתן סכום חודשי סמלי או בלעג מוסווה.
בנוסף, במקרים שבהם מתקיים עיכוב בגירושין, והבעל מחזיק בגט ככלי סחיטה, בית הדין עשוי לקבוע חיוב גט כאשר מצטברת תשתית ראייתית המוכיחה שנעשה שימוש בכוח הכלכלי לצורך פגיעה, לחץ או התעמרות. בתי הדין מדגישים כי סירוב לשתף במידע כלכלי, סירוב למסור כתובה או למסור מזונות בסיסיים, עשויים להיחשב כהפרת תנאי הנישואין, וניתן לראות בהם ביטוי לרשלנות קשה, לחוסר נאמנות הלכתית ולפגיעה במהות הקשר עצמו. במצבים אלה, פסקי הדין עשויים לכלול גם סעדים כלכליים נלווים, דוגמת תשלום כתובה מלא, חיוב במזונות רטרואקטיביים, ואף חיוב בפיצויים מיוחדים הנובעים מהתעמרות כלכלית חוזרת ונשנית.
בעשור האחרון ניכרת מגמת התקרבות בין שיקול הדעת ההלכתי של הדיינים לבין הפסיקה האזרחית בעניינים רגישים מסוג זה. בבתי הדין הרבניים החלו לנסח פסקי דין אשר מתייחסים למונחים כמו "שליטה כלכלית פוגענית", "הדרה פיננסית", "אי־שקיפות כלכלית", ו"פגיעה בפרנסת הבית", גם אם לא נוקטים במונח המשפטי המדויק. במקביל, הדיינים משתפים פעולה עם תסקירי עובדים סוציאליים, חוות דעת של לשכות סיוע לנשים, ולעיתים אף מסתייעים בחומר מקצועי שמקורו מחוץ לדין הדתי. כל זאת מתוך מטרה להביא לידי פתרון צודק ומאוזן במערכת זוגית שהתפרקה, ולהגן על הצד הפגיע מבלי לסגת מעקרונות ההלכה.
היבטים חוקתיים הקשורים לאלימות כלכלית במסגרת הנישואין
הדיון באלימות כלכלית אינו תחום רק לדיני המשפחה ולנזיקין הפרטי, אלא מעורר שאלות יסוד חוקתיות הנוגעות לליבת זכויות האדם במדינה דמוקרטית. כאשר אדם נכנס למסגרת נישואין, אין הוא מוותר על זכויותיו הבסיסיות לכבוד, חירות, קניין ושוויון. על כן, כאשר במסגרת אותה מערכת זוגית נשללות ממנו האפשרויות לנהל את חייו הכלכליים באופן עצמאי, לקבל החלטות, לשלוט במשאביו או אפילו לדעת מהו מצבו הכלכלי, נוצר מצב של פגיעה בזכויות חוקתיות מוגנות. הפסיקה האזרחית בישראל החלה להכיר בכך כי אלימות כלכלית אינה רק עוולה פרטית, אלא פגיעה בזכויות אדם מן המעלה הראשונה.
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משמש תשתית לפרשנות שיפוטית רחבה אשר חודרת גם לתחום דיני המשפחה, בעיקר כאשר מדובר בזכויות קיום בסיסיות. כאשר בן זוג מונע גישה למשאבים, מחייב תלות כלכלית, או פועל באופן שבו הצד השני אינו מסוגל לתפקד ברמה כלכלית מינימלית, נוצרת פגיעה בזכותו לכבוד. בפסיקה נקבע כי שליטה כלכלית רודנית מערערת את עצם אישיותו של האדם, פוגעת באוטונומיה שלו, ומביאה לכרסום בזכותו להגשמה עצמית. הגנה על כבוד האדם מחייבת אפוא את מערכת המשפט להציע כלים ממשיים להתמודדות עם מצבי שליטה כלכלית ולהפסיקם במידת הצורך.
היבט נוסף הוא הזכות לחירות. במובנה החוקתי, חירות כוללת את הזכות לקבוע את אורח החיים, את ההשתייכות הכלכלית, ואת הפעילות המקצועית והחברתית של האדם. כאשר במסגרת נישואין נמנעת מבן זוג האפשרות לעבוד, לפתוח חשבון בנק, לחתום על חוזים או לנהל כספים על שמו, נוצרת פגיעה ישירה בזכות זו. בתי המשפט הדגישו בפסיקה חוקתית כי כל פגיעה בזכות לחירות מחייבת בחינה של מידתיות, תכלית ראויה ואמצעים פחות פוגעניים. כאשר אין כל הצדקה עניינית למניעת עצמאות כלכלית, ואף מתקיים דפוס של שליטה או כפייה, הרי שהפגיעה הופכת לבלתי מידתית, ולפיכך גם לבלתי חוקתית.
כמו כן, נבחנת בפסיקה הפגיעה בזכות לשוויון. נשים רבות, במיוחד במבנים זוגיים מסורתיים, הן הקורבנות העיקריות של אלימות כלכלית, בין היתר בשל פערי כוח, נסיבות תרבותיות או נסיבות כלכליות מוקדמות. כאשר המדינה אינה פועלת לאכוף מנגנוני איזון בתוך התא המשפחתי, או אינה מציעה סעד אפקטיבי, עלולה להיווצר הפליה עקיפה הפוגעת בעיקר בקבוצות מוחלשות. בתי המשפט עמדו על כך שזכויות חוקתיות אינן נפסקות בפתח הבית הפרטי, וכי על המדינה להבטיח מימושן גם בתוך המשפחה. הכרה חוקתית זו מחייבת שיקול דעת מוגבר כאשר מדובר בתלונות על שליטה כלכלית או הדרה מהשתתפות כלכלית במסגרת זוגית.
פסקי דין שהוכרו כפסקי יסוד בתחום המשפחה עיגנו את הרעיון כי המשפט החוקתי חודר לדין האישי, וכי אין זה ראוי כי מערכת משפט דמוקרטית תעמוד מנגד כאשר בתוך קשר משפחתי מתקיימת מציאות של שלילת זכויות בסיסיות. הדוקטרינה מתפתחת וקובעת כי אלימות כלכלית עשויה להוות גם פגיעה בזכות לקניין, כאשר בן זוג אחד שולל מהשני כל נגישות לרכוש שנצבר במאמץ משותף. בתי המשפט מפעילים את עקרונות החוקתיים גם בהליך של פירוק שיתוף, קביעת מזונות, ופסיקת פיצויים, תוך הדגשה כי זכותו של כל אדם לחיות באופן עצמאי, מכובד ושווה.
אלימות כלכלית – שינוי תפיסתי משפטי
ההכרה הגוברת באלימות כלכלית כעילה לגירושין וכבסיס לתביעות נזיקיות בישראל משקפת שינוי עמוק בתפיסת מושגי הצדק, הכבוד והחירות בתוך מערכת המשפחה. ככל שמעמיקה ההבנה החברתית והמשפטית של התופעה, כך מתחדדת ההכרה בכך שאין מדובר בקונפליקט אישי גרידא, אלא בדפוס פוגעני עמוק, הפוגע בזכויות יסוד ומצדיק תגובה משפטית תקיפה, מדודה ויעילה. ההתפתחות בפסיקה, פתיחתם של בתי הדין הרבניים לשיקולים רחבים יותר, והיסודות החוקתיים שנשזרים בהחלטות בתי המשפט האזרחיים, כל אלה מהווים תשתית נורמטיבית הולכת ומתרחבת שיש בה כדי להבטיח הגנה טובה יותר למי שנפגעים מהתנהלות כלכלית מדכאת.
עם הגידול במודעות הציבורית ועם ההבשלה הפסיקתית, גוברת גם הדרישה לעיגון חקיקתי מפורש של התופעה. הכרה סטטוטורית באלימות כלכלית תיצור מסגרת מחייבת שתאפשר שוויון גישה לצדק, תספק קריטריונים ברורים להוכחה, ותעודד מניעה והרתעה. היעדרה של הגדרה ברורה בחוק מותירה לעיתים את שיקול הדעת בידי פרשנות דינמית בלבד, דבר שעלול ליצור פערים בין שופטים ובין מקרים. עיגון מפורש של המונח כעילה לגירושין, כמו גם כעוולה נזיקית המזכה בפיצוי, יהווה ביטוי ממשי להכרה בזכות לחיים כלכליים חופשיים ובטוחים גם בתוך מערכת נישואין.
בסופו של דבר, ההתמודדות עם אלימות כלכלית חייבת להיות רב־ממדית: פסיקתית, חוקתית, חקיקתית וחברתית. מדובר באתגר משפטי מורכב, אך גם בהזדמנות לתקן עיוות היסטורי שנמשך לאורך דורות, עיוות אשר בו המשאבים הכספיים שימשו ככלי שליטה ופגיעה בתוך המרחב הביתי. ככל שמערכת המשפט בישראל תמשיך להעמיק בהגדרת גבולות הפגיעה, ותפעל בנחישות מול התנהגויות כלכליות פוגעניות, תוכל להבטיח מרחב זוגי ומפרק זוגיות שמושתת על צדק, שוויון ותחושת ביטחון אנושי בסיסי.